יפו מהמאה ה-19 ועד היום
1799 כיבוש העיר ע"י נפוליאון
נפוליון וצבאו כבשו את יפו והטילו עליה מצור בדרכם ממצרים לעכו. הם הרגו לוחמים תורכים רבים והרסו את העיר. כישלונו של נפוליון בעכו הביא לנסיגתו חזרה למצרים דרך יפו, בה חנה עם צבאו כארבעה ימים בכדי להתאושש. לאחר הפלישה נותרה יפו חרבה למחצה, חומותיה ורבים מבנייניה נהרסו, הפרדסים נפגעו, הנמל ותנועת הנוסעים שותקו ומספר התושבים הצטמצם. לאחר נסיגת נפוליון מיפו המשיכה העיר להוות סלע מחלוקת בין שליטים שרצו לשלוט בה.
בשנת 1801 שלח מושל עכו צבא לתפוס את העיר מידי אבו מרק מושל המחוזות הדרומיים של ארץ ישראל שמושבו היה ביפו. בשנת 1803 לאחר שנתיים של מצור נפלה יפו לידיו. בשנת 1804 נפטר מושל עכו (ג'זאר פחה) ואבו מרק תפס מידיו את העיר ושלט בה תקופה קצרה.
1818- 1804 מוחמד אבו נבוט
בשנת 1804 סולימן פחה כבש את העיר באמצעות הממלוכ אבו נבוט ובתמורה לכך מינה אותו למושל נפות יפו ועזה. אבו נבוט פעל רבות לפיתוח העיר, בתקופת שלטונו שנמשכה כ- 15 שנה העיר שוקמה, נבנתה והורחבה. נבנתה חומה לכיוון הים, שופצה חומת היבשה, נבנה שער ראשי בצד המזרחי של העיר והוצבו לצידו מספר תותחים, בנוסף נבנתה המצודה מחדש ושתי מצודות נוספות הוקמו ליד הנמל. מסגד אל מחמודיה נבנה מחדש, ודרומית הוקם אזור השווקים המרכזי של העיר שהפך למרכז העיר. במרכז אזור השווקים נבנתה מזרקת מים וסיביל נוסף הוקם בדרך לירושלים ) כיום דרך בן צבי). לשרות המבקרים ועולי הרגל נבנה חאן בסמוך למסגד שנקרא "חאן אל קמח".
בשנת 1818 הודח אבו-נבוט ובמקומו מונה בן אחיו של סולימן פחה – צאלח מוצטפה בק כשליט מחוז יפו.
1840- 1831 איברהים פחה
בשנת 1831 הנציב התורכי במצרים, הכריז על שלטונו העצמי ושלח צבא לכבוש את א"י וסוריה. יפו נכבשה ע"י אברהים פחה ללא קרב. התפתחות העיר לא נפגעה והיא שמשה כמרכז לחילותיו, מקום ריכוז המיסים ונמל הקשר עם מצרים. אברהים פחה ביקש להפוך את ארץ ישראל לאזור התיישבות של מצריים ובבוסתנים שסביב יפו ברדיוס של כשני קילומטרים מהעיר התפתחו מספר שכונות ערביות מוסלמיות - "סכנאת" שבהן התיישבו פלאחים מצריים: סכנת שיח' אברהים (עג'מי), סכנת אבו כביר, סכנת אל דרוויש (גבעת התמרים), סכנת אל מוצרייה (מנשייה), סכנת חמד (דרום רחוב הרצל) וסכנת דנייטה (בין רחוב הרצל ודרך שלמה).
תקופת השלטון המצרי בארץ השפיעה לטובה על התפתחות המנהל הפנימי והקשרים המדיניים עם אירופה. איברהים פחה נלחם בשיח'ים שהשתלטו על חלקי ארץ ישראל והנהיג שלטון ריכוזי, קבע היררכיה שלטונית, הקים מועצת מחוזות עם סמכות ייעוץ ושיפוט, הנהיג רפורמה במערכת המיסים, עודד את החקלאות, המלאכה והמסחר, פעל לשיפור ביטחונה של הארץ – יצא למסעות עונשין נגד הבדואים וביטל את גביית דמי המעבר בדרכים. יחסו לנוצרים היה סובלני במטרה להשיג את תמיכת מעצמות אירופה בשלטונו לדוגמא - נתיני המעצמות הזרות הורשו להקים קונסוליות, מוסדות דת וחינוך. צעדים אלו פתחו לראשונה את האזור להשפעת המערב והמודרניזציה. הרפורמות הנ"ל עוררו תסיסה בקרב האוכלוסייה המוסלמית וגרמו למרידות נגד השלטון המצרי, לאחר התערבות מעצמות אירופה נאלץ אברהים להיכנע ולוותר על שלטונו בארץ ישראל וסוריה לטובת הממשל העות'מאני.
1840-1881 היציאה מהחומות
בעיר שלט קאימקאם תורכי ממונה שהיה כפוף למושל מחוז ירושלים. עד שנת 1876 שלטה התפיסה הביטחונית שיש להגן על העיר בעזרת מערכת ביצורים. בעקבות לחץ האוכלוסייה המקומית והגברת ההשפעה האירופאית הוחלט בסוף שנות ה- 60 לפתוח שער נוסף בחומה המזרחית, אך עקב השיפור שחל במצב הביטחוני של העיר הפך השער עד מהרה למיותר. באמצע שנות השבעים בוטל מעמדה של יפו כעיר מבצר והחומה פורקה. בשנת 1888 נהרסו חומות העיר כליל ובתוואי החומה והחפיר הוקמו בתים רבים וחנויות. בחלק מהחפיר נוצר רחוב רחב ומעבר לו החל השטח להתמלא בבתי מגורים. המצודה הצפונית נהרסה בחלקה ועל הריסות הבסטיון הדרום מזרחית נבנה בית החולים של האחיות סנט ג'וזף. האזור הצפון מזרחי של הריסות החומה הפך למרכז הסואן ביותר של העיר החדשה, חנויות רבות הוקמו ונפתחו דוכני רוכלים. הבוסתנים שממזרח ליפו מנעו את התפשטות העיר מזרחה וכיוונו את התפשטותה דרומה וצפונה. בדרום החלה להיבנות שכונת עג'מי ובצפון הוקמה שכונת מנשייה.
1881-1917 התפתחות העיר
בסוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20 הייתה יפו מרכז כלכלי, תרבותי, חברתי ופוליטי בא"י כולה. העיר התפתחה - מחוץ לחומות הוקמו השכונות מנשייה, עג'מי וכן נווה צדק ונווה שלום. אופייה של העיר העתיקה לא נשתנה והיא הייתה מבוך של סמטאות המתפתלות בין גושי בניינים עתיקים ותושביה בעיקר מוסלמים. בשנת 1914 תורכיה מנתה מושל חדש ליפו – חסן בק. הוא המשיך ותרם להתפתחות העיר: פתח את רחוב ג'מאל פחה – כיום שדרות ירושלים, באזור לב העיר פיתח תשתיות, יצר רחובות חדשים והרחיב את הקיימים – לשם כך הרס בתים וכן הרס את השוק מתקופת אבו נבוט לטובת הרחבת הרחוב המוביל לים. בנוסף הקים את מסגד חסן בק בשכונת מנשייה.
במאי 1916 החליף את חסן בק המושל שוקרי בק, הוא משל בעיר שנה ובשנת 1917 החליפו האדי בק ששלט בעיר עד לכיבוש הבריטי.
1917-1948 תקופת המנדט הבריטי
בשנת 1917 יצאה גזרת גרוש על כל תושבי יפו בפקודת השלטון הטורקי הראשי (שטאב) באמתלה שצפויה התקפה בריטית על יפו. בעיר יכלו להישאר רק בעלי הפרדסים ומשפחותיהם כדי שיוכלו להשגיח על נכסיהם. ארכיוני הממשל הועברו לרמלה ולירושלים ויפו התרוקנה כמעט לגמרי מתושביה. ב-16.11.1917 כבש חיל הרוכבים הבריטי את יפו ללא התנגדות וכעבור ימים אחדים החלו התושבים הגולים לחזור לבתיהם. בשנים 1920-21 החריפה מצוקת הדיור בעיר עקב עלייה של כ- 10,000 מהגרים יהודים (העלייה השלישית) שהתיישבו ביפו. בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסיה הערבית נוצרו מתחים שהובילו למאורעות 1921. לאחר המאורעות הפכה יפו מעיר קוסמופוליטית לעיר ערבית ותושביה היהודים יצאו ממנה לתל אביב. עד אמצע שנות ה- 20 הוקמו שכונות יהודיות ממזרח ומצפון לאחוזת בית כגון: מרכז בעלי המלאכה, גאולה, טרומפלדור, תל נורדאו, נורדיה וכן מדרום: נוה שאנן, פלורנטין, צ'לנוב ושפירא. השכונות הדרומיות גרמו לניתוקה של יפו מעורפה הכפרי.
בשנת 1936 פרץ המרד הערבי ובעקבותיו למבצע "עוגן" בתחומי העיר העתיקה של יפו. בתוכנית החלוקה של האו"ם, 29 בנובמבר 1947, הייתה יפו אמורה לקבל מעמד של מובלעת פלסטינית עצמאית בתוך מדינת ישראל אך החל מסוף חודש נובמבר 1947 החלו ארגוני האצ"ל והלח"י להשליט טרור ברחובות העיר.
1948 ועד היום
בתאריך 4 לינואר 1948 פוצץ בנין הסראיה החדשה על-ידי הלח"י. הדבר גרם לעזיבה המונית של תושבים ערבים, השירותים הציבוריים והעירוניים התמוטטו ונסגרו. בתאריך 25.4.1948 הפציץ ארגון האצ"ל את יפו ומנשיה עד לנפילת העיר. במקביל נקט ארגון ההגנה במבצע "חמץ" בכפרים בסביבות יפו, דבר אשר הוביל לעזיבתם של כארבעים אלף פליטים דרך היבשה והים לעזה ולביירות, ביפו נותרו בין 5000-4000 תושבים בלבד. בשנת 1949 הוחלט בישיבת ממשלה על איחוד יפו עם תל אביב לעיר אחת. בשנות החמישים, בעקבות התמוטטות בניין בעיר העתיקה, הוחלט להרוס את המבנים בתחומה ובעקבותיו נוצר שטח פתוח גדול במרכזה שכונה "השטח הגדול", בתי מגורים נותרו רק בשולי הגבעה. בין השנים 1960-1959 הוכרה יפו העתיקה כשכונת עוני ותושביה פונו לשיכונים חדשים. בשנת 1961 הוקמה החברה לפיתוח יפו העתיקה במטרה לשקם את יפו העתיקה, במקביל הוכנה תב"ע 606 שהגדירה את המקום כשמורה ארכיטקטונית במטרה להפוך את המתחם למרכז תיירות ובילוי. תב"ע זו תקפה עד ימינו.
אמנון בר אור אדריכלים בע"מ, תב"ע יפו העתיקה-סקירה וניתוח היסטורי, אוגוסט 2007.
היציאה מהחומות
בשנות ה- 50 וה- 60 של המאה ה-19 יפו הייתה עדיין עיר קטנה מוקפת חומה, מגדלים וחפיר, ובתוכה מבצר קטן. הבניה בצמוד לחומה נאסרה כל עוד נשמר תוארה של יפו כעיר מבצר. בעקבות לחץ האוכלוסייה המקומית והגברת ההשפעה האירופאית הוחלט בסוף שנות ה- 60 לפתוח שער נוסף בחומה המזרחית, אך עקב השיפור שחל במצב הביטחוני של העיר הפך השער עד מהרה למיותר. באמצע שנות השבעים בוטל מעמדה של יפו כעיר מבצר והחומה פורקה. בתוך שנים אחדות התפוררו או פורקו גם רוב החומות ממזרח ודרום והחפיר סביב העיר מולא. גם מצד הים התמוטטו חלקים מהחומה - אמנם מצפון נותר עוד חלק מהבסטיון, אך תותחיו יצאו מכלל שימוש ומן הבסטיון הדרום-מזרחי נותרו שרידים בלבד.
בתוך העיר העתיקה לא חלו שינויים מהותיים. עם זאת, כבר בשנות ה- 60 וה- 70 של המאה ה-19 החל תהליך, שהביא להרס החומה כליל ב1888 ובניית העיר החדשה של יפו. בתקופה זו חל שינוי בסביבת יפו ב- 4 תחומים:
גינות יפו
הגינות ביפו לא היו תופעה חדשה. אך אי-השקט, המלחמות וחוסר הביטחון הכללי פגמו בשגשוגן לאורך זמן. בתקופה הנדונה, שהביאה שלום ובטחון, הגנים פרחו וכך גם יוזמות רבות אחרות של תושבי יפו ושל המתיישבים החדשים בעיר. מטעי יפו הכילו עצי תפוזים, לימונים, רימונים, בננות, תאנים ודקלים. בעלי הגנים חפרו בארות עם גלגל לשאיבת מי התהום, שהופעל על-ידי בהמה. לרוב נחפרו ליד הבאר בריכות ומערכות תעלות להשקיה.
השכונות המצריות ("סכנאת")
מדרום-מזרח לחומה נמצא רובע של חושות נמוכות, מיושב מצרים. רובם עסקו בחקלאות. צפונית משערי העיר נמצא כפר של קופטים. בתים רבים נבנו על-ידי מתיישבים ממצרים בגנים של יפו וכן צפונית ודרומית לה, ברדיוס של עד 2 ק"מ מן העיר העתיקה ובסמוך לדרכים הראשיות לעזה, ירושלים ושכם. רוב הבניינים נבנו מתערובת של עפר וחומר מלכד ומעטים נבנו מכורכר. תהליך התיישבות זה של מצרים לאורך מישור החוף, שכלל הקמת כפרים, הסתפחות לכפרים קיימים והקמת סכנאת ליד ערים היה תהליך מתמשך במהלך המאה ה-19.
התפתחות הפרברים
ניתן לראות בסכנאת חוליה שקשרה בין הגנים לפרברים, שכן הן היוו את הגרעין הראשוני להתפתחות פרברים. במשך הזמן, עם גידולה של יפו, נכללו אף הסכנאת הרחוקות יותר בתחום העירוני של יפו.
התפתחות הפרברים של יפו החלה רק עם הרס החומה ובלטה בהן הבניה הרצופה, ככל הניתן, לכיוון העיר העתיקה. תחילה התרכזה בניה זו בתוואי החומה והחפיר שנסתם וכן לאורך הדרכים הראשיות לירושלים, לעזה ולשכם. עם הזמן נבנו גם פרברים מצפון ומדרום לעיר העתיקה (שכונות עג'מי ומנשיה). רצף הבניה נקטע על-ידי בתי קברות, המצויים מצפון ומדרום לחומות לשעבר. רק בשלבים מאוחרים של הבניה החלה חדירה לתחום של חלק מבתי הקברות. בדרום העיר העתיקה, לאורך הדרך דרומה, נבנו מבנים חדשים רבים, רובם היו מוסדות דת נוצריים.
המיזם החקלאי
בפרק זמן זה הצטיינה יפו כמוקד משיכה לניסיונות התיישבות חקלאית של זרים. רק מיעוטם הצליחו להתבסס ולשמור על רצף התיישבותי לאחר תקופה זו, את כולם אפיין הרצון הבסיסי לעסוק בחקלאות בארץ-ישראל או ללמד את עבודת האדמה המודרנית לתושבים המקומיים, ובמיוחד ליהודים. המניעים לניסיונות אלו בקרב הנוצרים נבעו מסיבות דתיות משיחיות. נראה כי התפתחותה של יפו מחוץ לחומות התחילה כתוצאה מהשיפור במצב הבטחוני והאטרקטיביות הכלכלית שלה שהלכה ועלתה אך התפתחות הפרברים הייתה יותר סינרגטית מאשר מתוכננת והייתה פרי של מספר גורמים אקראיים כמו איחוד סכנאות לכדי שכונות ויוזמות מתוכננות של קבוצות שונות ובניסיונות לפיתוח חקלאי של חוצות העיר והפרברים העירוניים.
הבניה ויוזמיה
באמצע המאה ה-19 לא ניכר שינוי מהותי ביפו מבחינת אופי הבניה. בתחומי העיר העתיקה נשמרה צורתם המסורתית של המבנים, אולם ניצני השינוי באופי הבניה נתגלו בהמשך בבנייה החדשה הציבורית של העדות הנוצריות בתוך החומה ומחוצה לה וגם התפתחות בניה חדשה פרטית למגורים.
סגנון הבניה באזורים שהתפתחו בסמוך לתוואי החומה והחפיר ובצמוד לדרכים הראשיות הצביע על שגשוג ועושר. צפיפות הבניה היה נמוכה בהרבה מזו שבתוך העיר העתיקה. באזורים אלו היתה בניה משולבת של מסחר ומלאכה בקומות הנמוכות ומגורים בקומות העליונות. בדירות המגורים בלט ריבוי הפתחים המקושתים בקשתות מחודדות. רוב הדירות היו בעלות מרפסת חיצונית שהשקיפה לרחוב. בתים בסגנון ובמימדים דומים ששימשו למגורים בלבד נבנו על-ידי עשירי יפו אף בתוך הגינות שהקיפו את העיר. בבניינים אלו ניתן לראות את הביטוי להתחלת החדירה של טכנולוגיות בניה וחומרי בניה חדשים. אבן הכורכר המסורתית נותרה כחומר בניה בסיסי, אולם לצורכי קירוי רב השימוש בעץ, בזכוכית וברעפים.
השינוי באופי הבניה ביפו
התנופה הרבה שאפיינה את הבניה ביפו בסוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20, סימנה גם שינוי באופיה. השינוי בלט במיוחד בחלקים החדשים שמחוץ לחומה, בעוד העיר העתיקה שמרה על האופי המסורתי של השטח הבנוי, צורת הרחובות, חומרי הבניה וסגנון הבניה. עם זאת, בחלקיה החדשים של יפו נותר הקשר הדוק בין סוג הבניה, תכנון השכונות והסגנון הארכיטקטוני של הבתים לבין המוצא האתני והשתייכותם הדתית של הבונים.
הבתים החדשים שהוקמו מחוץ לחומה נבנו מאבני כורכר, שטויחו ונצבעו אדום ומעליהם גגות רעפים אדומים אך עדיין נשארה החצר הפנימית שהייתה אחד ממאפייני הבית הערבי. לימים השתנה סגנון הגגות והוחל בבניית גגות שטוחים שזופתו ואבני הכורכר הוחלפו בבלוקים מבטון.
*מקורות:
אפרת אלישע, ערים ועיור בישראל, ? תל-אביב: אחיאסף, 1976.
טולקובסקי שמואל, ?תולדות יפו, תל-אביב: דביר, 1926.
קרק רות, יפו: צמיחתה של עיר 1799-1917, ירושלים: אריאל, 2003.
נמל יפו- נמל ירושלים
עד למאה ה- 14 נמל עכו היה הנמל העיקרי שקלט את הבאים לארץ אך בשל דעיכתו עלה מעמדו של נמל יפו והוא שימש כנמל העיקרי של עולי הרגל. מיקום הנמל היה נוח עקב קירבתו לירושלים והוא פעל אף בתקופות בהן העיר הייתה חרבה (מאה ה- 13 עד למחצית המאה ה- 17) כנמלה של רמלה.
אף על פי שנמל יפו נחשב לנמל הטבעי הדרומי ביותר בארץ ישראל במאה ה-19, קשה היה להגדירו כנמל. הנמל כונה על-ידי הנוסע פאברי, 1483 כ"נמל הגרוע בכל שבעת הימים" ובקרב עולי הרגל המושג ללכת ליפו היה משול כ"ללכת לאבדון" . תנאי הירידה לנמל מתוארים במדריך התיירים של ליואן משנת 1897:
"הספינות אינן יכולות להיכנס לנמל ועליהן לעגון במרחק של למעלה מ- 1500 מ' מהחוף. הקשר עם הספינה נעשה בעזרת סירות חזקות השייכות לערבים ובהם שייטים מאומנים היטב המובילים את עולי הרגל ומטענם לחוף.."
נמל יפו היה נמל מסוכן עקב אופיו הרדוד והמסולע. הנתונים הטבעיים של הנמל התאימו לסירות וספינות מפרש קטנות בלבד. מאחר והספינות הגדולות יותר נאלצו לעגון בים הפתוח, הנמל לא תפקד בכל עונות השנה. מצב מסוכן במיוחד היה בחורף, בין נובמבר למאי. בתקופה זו אירע לא אחת, שמפני תנאי העגינה הקשים בעת הסערה נאלצו האניות להמתין מספר ימים, או להמשיך במסען צפונה. מצב זה גרם לא אחת שספינות נטרפו בים, או התנפצו על השוניות, או על החוף, ואבדו חיים ורכוש. על קשיי התיפעול של הנמל הוסיפו תנועת הסירות, שהעבירה את המטען והנוסעים מן הספינות העוגנות לרציף ומן הרציף לספינות, סירות אלו נאלצו לעבור במעבר צר ומסוכן בין השוניות. שרוחבן לא עלה על מטרים ספורים. מפאת רדידות המעבר נגרמו אף כאן אסונות מדי פעם, כאשר הים היה לא שקט.
תשתיתו הגרועה של הנמל הובלטה גם בגישה הבלתי-נוחה מן הים אל הרציף. היא גרמה סבל רב לנוסעים ונזקים למטענים. בשנות הארבעים של המאה ה-19 לא היו אפילו מדרגות לצורך העליה מן הסירה לרציף ומשום כך נישאו הנוסעים והסחורות על גבם של סבלים בתוך המים עד לרציף. בשנת 1865-1864 נערך שיפוץ ברציף, שהיה בנוי קודם לכן מלוחות עץ קטנים וצרים, הוא הוגדל ונבנה מאבני גזית אליו חוברו מדרגות עץ תלולות, לימים נבנו מדרגות אבן.
עד לתחילת המאה ה-19, היה נמל יפו למוצא היחיד למשלוח פרי ההדר מן הארץ, וגם לאחר מכן שימש נמל יפו, משום קרבתו לאיזור ההדרים, כנמל העיקרי למשלוח ההדרים. בסוף המאה ה-19 נשלחו דרך נמל יפו רוב תיבות הפרי לנמל ליברפול. כמות קטנה יותר, בעיקר פרי מדרגות שניה ושלישית, נשלחה בסירות מפרש לאיסטנבול ולאלכסנדריה של מצרים.
הסוחרים הערביים העדיפו לשלוח את פריים דרך נמל יפו בשל קרבתו לפרדסיהם וגם בגלל שביפו יכלו להשגיח מקרוב על המשלוחים.
במשך כל עונת ההדרים, שארכה מאוקטובר ועד סוף מארס, היו מביאים את פרי ההדר לנמל על גבי גמלים. לרב היו מבריכים את הגמלים בסימטת הנמל ופורקים מעליהם את הסחורה במישרים לתוך הסירה, אך אם לא הייתה אניה לטעינה מידית, נאלצו הסוחרים לאחסן את התיבות במחסנים צרים נטולי איורור שעמדו לאורך סמטת הנמל. המחסנים נתמלאו מהר מאוד בשל שטחם המצומצם ושאר הסחורה נערמה מחוץ למחסנים תחת כיפת השמים וכוסתה בשעווניות. ההמולה בנמל הייתה ללא נשוא, מאות גמלים עגלות ומאות סבלים וספנים וסתם עוברים ושבים מלאו את הנמל.
פועלי הנמל הערביים- ספנים, סוורים וסבלים- התמחו בטעינת הפרי ועבודתם היתה מהירה להפליא. רוב פועלי הנמל היו מבני הכפרים מתחום יפו. תנאי העבודה של הפועלים הערביים בנמל היו עלובים ושכרם כה נמוך דבר שמנע מלעניין בעבודה זו פועלים יהודיים. זאת בנוסף לעובדה שעובדי הנמל הערביים היו מאורגנים בקואופורציות חזקות והתנגדו נמרצות לכניסת פועלים חדשים, ובעיקר יהודים, לשטח הנמל.
מקורות:
קרק רות, יפו: צמיחתה של עיר 1799-1917, ירושלים: אריאל, 2003, 204-206.
רוקח יצחק, פרדסים מספרים, מסדה, 1970, 22-28.
אמנון בר אור אדריכלים בע"מ, תב"ע יפו העתיקה-סקירה וניתוח היסטורי, אוגוסט 2007.
ענף הפרדסנות
בתחילת המאה ה-19 חלק גדול מן הקיום הכלכלי בעיר יפו היה מבוסס על חקלאות במישרין ובעקיפין. נוסעים רבים, שעברו ביפו באותה תקופה, תיארו את הגנים המושקים בגלגלי-מים, שהקיפו את העיר. הללו הכילו מעצי לימון ותפוח-זהב, רימונים, תאנים, ענבים ועד לירקות, אבטיחים וקני סוכר. גנים אלה ניזוקו קשה בתקופת אל-ג'זאר( אך שוקמו בימיו של איבראהים פחה (1831-1840), השיפור הניכר שחל בתנאי הביטחון באזור באותה תקופה תרם רבות לשגשוג ולצמיחה של מטעי יפו. לפיתוח של גנים אלו תרמו הפלאחים המצרים שהתיישבו בשנות השלושים בסביבות יפו. בהשקייה מסודרת, הם השביחו את הפרדסים, עד שההדרים שבסביבות יפו קנו להם שם טוב והוחל לראשונה ייצואם לחו"ל.
תיאורים משנות החמישים של המאה ה-19 מספרים על הכנסת גידולים חדשים לסביבות העיר ובהם עצי תות שנועדו לפיתוח תעשיית המשי. ביוזמות אלו השתתפו נכבדיה ועשיריה של יפו, מוסלמים בדווים-למחצה ונוצרים. בסוף שנות ה- 70 היו לחלקם בנוסף לבית המגורים שלהם בעיר העתיקה גם וילות בתוך הגינות. אף לחלק מהכנסיות ביפו היו גינות ווילות בסביבה. בקניית הגנים וטיפוחם השתתפו גם יהודים, גרמנים וטמפלרים.
לגינות יפו היתה השפעה ניכרת על התפתחות העיר במספר תחומים ביניהם התפתחות רשת הדרכים המשנית, היותן בסיס להתיישבות קבע או להשכרה וכמובן השלכות כלכליות. חשובה לציון היא העובדה כי השטחים החקלאיים, המטעים והפרדסים היוו במשך זמן רב מחסום להתפתחות בניה רצופה מזרחה במרחב האורבאני של יפו בשל חשיבותו הכלכלית התרבותית של השטח. התפתחות השטח הבנוי חפפה את שטחי החולות והכרמים אך חדרה לאט גם לשטחי הפרדסים.
באמצע המאה ה-19 הפך גידול פרי ההדרים (ובמיוחד גידול זן ה"שמוטי") לענף יצוא מתפתח והולך בכלכלתה של ארץ ישראל. מרכז ההדרים הארצישראלי היה ביפו. הביקוש לתפוז ה'יפואי' והתפתחות הסחר הימי והספנות באניות קיטור במזרחו של הים התיכון החל מאמצע המאה ה-19 תרמו להרחבתם של שטחי ההדרים בסביבתה של יפו.
עד שלהי שנות התשעים של אותה מאה שווק הפרי דרך אלכסנדריה, אולם החל משנת 1895 נוצר קשר ישיר של אניות קיטור בין יפו לבין השוק העיקרי לתפוזי ארץ ישראל –אנגליה. התרחבות זו התבטאה בעלייה מתמדת במספר תיבות יצוא התפוזים מיפו. בשנת 1895 יוצאו דרך יפו כ-260,000 תיבות תפוזים, ועשר שנים אחר כך, בשנת 1905, יוצאו 500,000 תיבות.
בהיות הפרדסנות ענף יצוא בעיקרו וכמעט שלא ענף לצריכה מקומית הייתה הקרבה אל נמל הייצוא מרכיב חשוב בקביעת רווחיותו של הענף. בעיקר השפיעה עלות ההובלה מן הפרדס אל הנמל, הובלה שנעשתה על גבי גמלים.
חשיבותה של יפו כמרכז עבור ענף ההדרים היה בשל קיום נמל היצוא העיקרי בעיר, הן משום היותה העיר המסחרית המרכזית בארץ ישראל של אותה העת, והן משום מציאותם של בתי מלאכה שמכרו לפרדסנים ציוד מכני ואף סיפקו להם שירותי תיקון ואחזקה.
יש לציין כי בשלהי התקופה העותמנית היו רוב שטחי ההדרים באיזור יפו בבעלות ערבית.
*מקורות:
רוקח יצחק, פרדסים מספרים, מסדה, 1970, 69 ,62-61.
קרק רות, יפו: צמיחתה של עיר 1799-1917, ירושלים: אריאל, 2003, 212.
רקע היסטורי:
