משמרים נפקדים: עתיד הביארות ביפו / איריס קשמ
"זה לא שימור. זה דיסני-לנד. יפו העתיקה והפרויקטים מחוץ לה שמנסים לשמר ארכיטקטורה ערבית הם חיקויים זולים, קישוטיים בעיקרם המכוונים לתיירים"
אדר' פיטר קוק על השימור ביפו .
שימור מורשת האחר הוא קרקע טובענית ומועדת לטעויות. נדמה כי כל קבוצה משמרת את המורשת השייכת לה מתוך אינסטינקט הישרדותי – בין אם זו תשוקה לאומית לאחד את הקולקטיב סביב זיכרונות היסטוריים וסמליהם הבנויים ובין אם זו נוסטלגיה משפחתית לבית סבתא. הבעיה מתעוררת כשהגירה כפויה מרחיקה אוכלוסיות מהמקומות אותם בנו; בהיעדר ממשיכים לבונים המקוריים, בעלי הידע ההיסטורי האינטימי והמחויבות לנושא, לא נמצא מי שישמור על המורשת הבנויה שהותירו אחריהם.
שאלת שימורן של הביארות ביפו מעוררת את כל הבעיות המעשיות והאתיות שבשימור מורשת שבעליה נעדרים. כנקודת ציון של ציוויליזציה פלשתינית, הביארות מאתגרות את האחדות התרבותית של הרוב; כבעלות זהות זרה אין הן מעוררות הזדהות בקרב שכניהן וקובעי המדיניות של היום; וכרכוש שחוקיות הבעלות עליו נתונה בספק, אין הן מושכות שימור הכרוך בהשקעה כספית.
התוצאה? מתוך 29 ביארות קיימות שנסקרו על ידי המחברת רק שמונה מוגנות כיום מפני הרס על ידי תוכניות מקומיות . המציאות בשטח עגומה עוד יותר – רק אחת מתוך ה-29 עברה שימור. השאר מוזנחות, פניהן שונו ללא היכר ופעמים רבות הן מוסתרות כליל מהרחוב על ידי בליל סככות ופחונים ששודך להן. לעיתים קרובות הן נטושות או משמשות אכסניה לעסקים המזיקים לרקמה הפיסית כגון מוסכים ובתי מלאכה. ערכי הנדל"ן הגואים באזור תל אביב מעמידה אותם בסכנת הריסה מוחשית, שבמקרים אחדים אף התממשה.
השאלה העומדת בפני קהילת המשמרים היא כיצד ניתן לשמור על הביארות במציאות הפוליטית העכשווית? נראה כי שימור מעשי ומעניין צריך להימנע מלהתמקד בצד יחיד בהיסטוריה של הביארות כגון היותן סמל לחורבן הפלשתיני אלא להרחיב את העדשה ההיסטורית כך שתכיל את כל שלבי התפתחותן כולל מציאת ייעוד ומשמעות חדשים עבורן שיתאימו לעיר ולקהילות המקיפות אותן כיום. שימור מסוג זה אפשרי בייחוד לאור העניין הרב והמגוון שניתן למצוא בביארות; היסטורית – הבתים הם עדות לתקופה של שגשוג בחקלאות ובמסחר תפוזים; פעילות כלכלית שיצרה קשרים ענפים עם העולם מעבר לימה של יפו והפכה את העיר למרכז קוסמופוליטי, תרבותי, אזרחי ופוליטי; התפתחויות ומודרנה שיצרו תשתית להקמה וההתפתחות המאוחרות יותר של תל אביב. אורבנית – הביארות היו מהבתים הראשונים שנבנו בשטחים החקלאיים שסביב יפו וככאלה משכו אליהן דרכים שעומדות בבסיס רשת הרחובות הנוכחית של דרום-מזרח העיר; כקבוצת בתים הן יוצרות סידור מרחבי המאפשר קריאה נוספת של ההתפתחות העירונית. אדריכלית – הבתים הינם יציר-כלאיים של אדריכלות כפרית ועירונית המשלבת פאר ושימושי מגורים עם מיקום ופונקציות חקלאיות של השקייה כבריכה ובאר; תצורה שהינה ייחודית באזור. כל אלו יוצרים זווית מרתקת שיחד עם הבתים על עמודים, נווה צדק, נמל יפו ועוד מרכיבים סיפור עירוני מרובד, גם אם סבוך.
האיזון שבין הפיכת הביארות לחלק מעתידה של העיר ובין ההתמודדות עם כך שמוצאן ביפו הערבית הוא ללא ספק עדין. פעמים רבות, כפי שמצביע פיטר קוק, כשכבר שומרו חלקים ביפו, היה זה שימור בגוון אוריינטליסטי, ותוצאותיו דמו יותר לחיקויים של ארכיטקטורה מזרחית מאשר לשימור אותנטי הנובע מהבנה עמוקה של מסורת ומשמעות הבניה. האתגר עצום. אך הצלחה, אפילו חלקית, של שימור ללא ניכוס תרבותי, שימור שישא מסרים רלוונטיים לשתי אוכלוסיות העיר יהודית וערבית כאחת יכול להראות כי מחיריה הקשים של עקירה אתנית לא חייבים לכלול גם את מחיקת המורשת הארכיטקטונית.
שמורות של זמן / אדריכל מימר נאור
במבט מזרחה מחלון ילדותי נשקפו נופים מעידן שעבר:
בקצה הרחוב -בתי כפר קטנים ועצי תות עצומים, באופק - וואדי רחב ידיים ופה ושם במרחב העירוני ספק כפרי, דקלים תמירים וארמונות אדומי גג שטרם ידעתי את סודם.
זה היה המפגש הראשון שלי עם בתי הבאר של יפו.
יש הנוהגים לבדל את זמן העבר לתקופות היסטוריות, קרואות בשם, מובחנות ומופרדות זו מזו, לכל דור הם אומרים – אופי משלו. סבורים הם כי גם המרחב סביבנו ינהג עפ"י אותם כללים ממש ונבוכים שעה שהם נתקלים בבלתי צפוי, במה שאמור היה כבר לחלוף מן העולם .
יפו ודרום תל אביב הן אוסף של הרבה מקומות וציוני דרך היסטוריים שלהם מכנה משותף (נמוך) אחד – השכחה, נכון הוא שנעשה הרבה בשנים האחרונות, דרכים ישנות נסללו בהן, אך האם נסללו הדרכים אליהן?
במשך השנים האחרונות עסקתי לצד הפרקטיקה כאדריכל מתעד ומשמר גם בהתבוננות בנעשה סביבי, את יפו עיר הולדתי עזבתי כבר לפני שנים, אולם נתקיימה בי האימרה "יצא את העיר והיא לא יצאה אותו".
בכל מעבר מזדמן או מתכוון בדרומה של העיר, בחלקה המזרחי וביפו נחשפים גילויים נוספים ועדויות חדשות-ישנות בדמות בתי באר ומתחמיהם ועוד העין רואה והיד נטויה לרשום ברשימות ולסמן במפות.
זה המפגש השני שלי עם בתי הבאר של יפו, והוא תמיד מפתיע , צופן סודות מעורר שאלות ודאגות ..
הם בנמצא בכל עבר: בנווה שאנן, בשכונת שפירא, פלורנטין, יד אליהו, קרית שלום, כפר שלם, ג'יבליה, עג'מי, יפו א', יפו ג', יפו ד', אבו כביר ועד חולון, אזור ומקווה ישראל וגם רמת גן.
לעיתים הם בתי מלאכה מאובקים או מחסנים מגובבים לעיתים מגורים מעוררי רחמים, פעם אחת בית ספר וכמעט תמיד ריקנות גדולה ועזובה.
אך למרות היותם בכל מקום, הרי בתודעה הציבורית אין הם בנמצא כלל!
תל אביב התפשטה אט אט, אוספת אליה שכונה אחר שכונה, מנכסת את נכסיה החומריים ומשמיטה את אלו הרוחניים והופכת אותן לחצר האחורית שלה, זאת שאין מארחים בה ועליה אין מדברים.
בכל אותם מקומות החוברים יחד למרחב היסטורי מרתק מצויים סיפורים העתידים להתגלות לנו אם 'נפתח את הספר', בכל אותם מקומות עמדו פרדסים יפים שהניבו פירות זהב, לצידם דרכים חשובות בהן הובילו שיירות של עולי רגל ותפוזים, בין כל אלו עמדו בתים רחבי מידות שתוארו ע"י הסופרים והציירים של המאות ה-19 וה-20 כארמונות ובוסתנים קסומים.
הם נכסי תרבות! המצויים במרחב שלנו! זוהי חובתנו לשמור עליהם!
אם נבטיח את קיומם יספרו לנו כי תל אביב היא עצומה ועשירה לעין ערוך ממה שסופר עד כה, נלמד כי ת"א לא נולדה יתומה בחולות, נבין כי היא בת זקונים יפה לחבל ארץ ירוק, פורה ועשיר בו חיו מוסלמים, נוצרים ויהודים בני כל האומות , בני כל התקופות.
אני קורא להם לכן – 'שמורות של זמן', הזמן הישן שמר עליהם עד כה.
רבות הסכנות והאיומים מוחשיים מאוד, חלקם כבר נתממשו...
האם יהיה להם קיום גם בזמן החדש?
לדמותם, אופיים ותיפקודם של הביארה ובית הפרדס ביפו / ד"ר אבי ששון
הקרן לחקר מישור החוף
החוג ללימודי ארץ-ישראל - המכללה האקדמית אשקלון
"בחודשים הגשומים של שנה רגילה לא היה צורך להוסיף מים על מי הגשמים, אותם בשבעת החודשים השחונים של השנה (מאי-נובמבר) הושקו רוב פרדסי ארץ ישראל (להוציא המעטים שהיו בקרבת נהרות) במי באר. על כן נקרא הפרדס בערבית "בייארה", על שום הבאר, "ביר" בערבית, שנמצאה בתקופה זו בכל פרדס. בשם "באייארא" יקרא הערבי תושב הארץ את פרדסי עושי פרי בארץ, על שם הבאר אשר בלעדיו לא יכוון כל פרדס בארץ, כי ממנו דולים ומשקים את המטעות. ולהבא יאמר הערבי "ביר" ויצא ממנו שם "באייארא" ליחיד, ולפרדסים רבים בשם "ביארות". והשם הזה קנה לו זכות אזרח בכל השפות המתהלכות פה, וגם העברים יאמרו כן לפרדסי הארץ", כך הסביר דב דוד פלמן, מראשוני הפרדסנים היהודים, ומחבר ספר ההדרכה הראשון בעברית לפרדסנים, את המונח בייארה (פלמאן, מעין גנים, 7).
ואכן, מקור המים, שהקנה לפרדס את שמו, ונתן לו חיים, הוא גם המונח, שלימים התגלגל גם כמונח אדריכלי. עדותו של פלמן, לא רק שמלמדת אודות המינוח, אלא משקפת את השלבים האדריכליים של התפתחות הבייארות בארץ-ישראל בכלל, וביפו בפרט. בראשיתו של התהליך, המבנה היחיד שהיה בפרדס היא באר המים. עם השנים נוספו לבית הבאר מבני ספח לצרכים המשקיים, כמחסן ואורווה לבהמות. אליהם נוספו גם מבנה למגורי הפרדסן, הפועלים ומשפחתו. יש ולעיתים נוספו למבנים אלה גם קומה שנייה, מפוארת יותר, וכן מתקנים ומבנים נוספים, שהמכלול כולו ייקרא מעתה ואילך בשם "בייארה". בדורנו, בספרות, במחקר ובשפת היום-יום יכונו אתרים אלה בשמות שונים, כגון: וילה, ארמון ח'אן ועוד.
ניתן לאפיין את אתרי הבייארות מבחינות שונות, אדריכלית, גיאוגרפית, טכנולוגית, ולהצביע על טיפולוגיה של האתרים. במאוחרים שבהם נשמרו המרחבים והתפקודים הבאים: הבאר, בריכות מים ואגירה, מערכת הובלת מים, מבני משק ומחסנים, אורוות, בית המגורים, חומה היקפית וסביל.
דומה, כי אנו רק בראשיתו של המחקר אודות תופעה מרשימה זו בנוף הארצישראלי בכלל ובנוף יפו-תל-אביב בפרט.
בתי הבאר של יפו / אדריכל אמנון בר אור
שתי מילים הקשורות למים יש בתרבות המקומית ובשפה העברית. הן דומות זו לזו בצליל ובהקשר, אך שונות זו מזו באופן מהותי ויסודי: בור המים ובאר המים.
בור נועד לאגירת מים המתנקזים מנגר עילי או מגשם היורד ישירות. באר לעומת זאת היא חפירה עד לרובד הקרקע הספוג במי תהום. הבור, האופייני לירושלים ולאזור ההר, מתמלא בחסדי שמים. מי הבאר, האופיינית ליפו ולאזור החוף, נשאבים בזכות המאמץ, הנחישות והרצון של בני האדם.
ניתן לראות בבור ובבאר את הביטוי המתומצת של תרבות אנושית שלמה, של אורח חיים וצורת מחשבה, של עיר והמונה. הבארות משקפות את אופייה של יפו, יפו הייתה למה שהיא בשל בארותיה.
יפו ששימשה כמקום ישוב כבר באלף השני לפני הספירה, נבנתה על גבעת כורכר מול הים התיכון. בעבר הגיאולוגי היה ככל הנראה מפרץ זה מוצאו של נחל איילון אל הים. בשל סיבות שונות נסכר אפיק איילון והנחל סטה צפונה עד למפגשו עם נהר הירקון. במרחב מתקיים אקויפר חוף גבוה ששימש יסוד לכלכלת המטעים המפורסמת של יפו, זו שפרסמה את העיר ברחבי העולם והייתה מקור השראה ליוצרים מכל תחומי האמנות.
במקום הגבוה שבכל פרדס, הייתה באר שהיא יסודו של הפרדס, זכות קיומו ומקור חייו. בימים קדומים נשאבו המים באמצעות הדלייה ישירה, בהמשך באמצעות מערכת אנטיליה בעלת לולאת שרשראות שביניהן הורכבו תיבות עץ. המערכת סובבה באמצעות גלגלי תמסורת על ידי בעל חיים, התיבות העלו מים שהוזרמו לבריכת אגירה וממנה זרמו המים אל עצי הפרדס באמצעות מערכת תעלות. לקראת סוף המאה הי"ט הופיעו משאבות מכאניות שהופעלו באמצעות מנועי שריפה וכך התאפשרה העמקת הבאר ושיפור דרמטי בהיקף הפעילות החקלאית.
השינויים הטכנולוגיים הללו התחוללו על פני תקופה של מאות שנים ואין ספור תהפוכות פוליטיות וחברתיות, אך נותר מוקד אחד יציב - אותן בארות שיצרו חיבור אנכי בין המים האצורים בבטן האדמה ובין הבוסתן המלבלב על פניה. מתוך כך מובן כיצד הייתה המילה 'ביארה' בעגה היפואית שם המבטא באר, בריכה ופרדס גם יחד.
סביב הבאר הוקם מבנה חקלאי קטן שהיה לרוב המבנה היחיד בפרדס. מבנה זה כלל את מערכת האנטיליה ולעיתים גם צרכי שירות ואחסנה של הפרדס. ככל שגדלה הפעילות האנושית ביפו גברה בה הצפיפות ועמה הדוחק והזוהמה. רבים מאמידי העיר בחרו לצאת מן העיר ולמקם את משכנם בלב הפרדסים שברשותם. כך הייתה הבאר למתחם למגורים, לרוב של אוכלוסיה אמידה עם אדריכלות המבטאת את התקופה וסגנונותיה. במקומות מסויימים התרחבו המגורים ויצרו מרקמים בנויים שהשפיעו באופן מיידי על התפתחות דרכי התחבורה והמסחר.
באותה עת הורחבה גם העיר ירושלים מחוץ לחומות ובכל אחת משכונותיה נחפר בור מים. הבור הירושלמי היה מתקן שנועד לשרת את שכונת המגורים לאחר שזו כבר קמה. הבאר היפואית לעומת זאת הייתה חקלאי שהפך למגנט ששאב אליו את בני האדם, סביבה נוצרו השכונות וכלל הפעילות האנושית מסביב ליפו.
בראשית המאה העשרים הוקם מצפון ליפו פרוור תל-אביב. מטבע הדברים, כמעט ולא התקיימה בתל-אביב פעילות חקלאית. רוב אנשי תל-אביב ניהלו אורח חיים עירוני, המים זרמו בצנרת הנסתרת מן העין. בה בעת, הלך הניכור בין יפו ובין תל-אביב והתעצם וכך נוצרה אדישות כלפי כל הערכים שייצגו את יפו העירונית והכפרית. מתוך כל הגורמים הללו לא הפכו הבארות לסמל מסמליה התרבותיים של תל-אביב.
המתח הפוליטי בין יפו ותל-אביב הלך והתחדד. בשנת 1948, בעטיה של המלחמה, עזבו את יפו למעלה משבעים אלף ערבים, מותירים אחריהם עיר רפאים עגמומית, מרוקנת מערכיה האנושיים, נטושה ועלובה. האנשים נעלמו, הבתים ניטשו ואוכלסו מחדש על ידי עולים חדשים. יפו סופחה לעיר שצמחה ממנה ופיתוחה היה לחלק ממערך התכנון של תל-אביב. הרחובות שינו את שמותיהם ותכנם, הפרדסים נעקרו ופינו מקומם לשיכונים חדשים שהתעלמו כליל מן הפרדס שקדם להם.
רבים מבתי הבאר נותרו כאיבר תלוש בנוף. מתכנני העיר לא ראו כל ערך תרבותי, אדריכלי או חברתי בבתי הבאר והתייחסו אליהם כפרט סתמי שממנו ניתן להתעלם ולרוב אף להרוס כליל. עבור העולים החדשים, תושבי המקום, לא היה למבנה כל משמעות כיוון שלא הכירו את עברו.
בסקר מוקדם שנערך ע"י אדר' נאור מימר וכן בעזרת מחקרו של ד"ר אבי חסון, הועלה הנושא למודעות של מספר מצומצם של מתעניינים.
נודה על האמת כי מלכתחילה לא עורר בנו הנושא כל סקרנות או עניין ( באדריכל סרג'יו לרמן ובי – שנינו מלמדים סטודנטים לאדריכלות שנה ג' בסטודיו בנושאי השימור באוניברסיטת ת"א). למרות זאת, הטלנו את המשימה על הסטודנטים בתכנית לשימור באוניברסיטת תל-אביב וכן בסטודיו לשימור בבית הספר לאדריכלות. על פי מפות ישנות, סיורי שטח מדוקדקים, איתור עדויות בכתב ובעל פה, בדיקת יצירות אמנות וצילומים נושנים, תרו הסטודנטים אחר פרק עלום זה בתולדות יפו. אף אנו נשאבנו אל תוך הבארות ואט אט הלכה התמונה והתבררה, בתי הבאר הן מאבני הדרך של התרבות המקומית.
בתי הבאר שסביב יפו היו היתדות שביניהן נמתחה העיר. בתי הבאר אינן עוד פריט בנוף, הם הגורם שיצר את הנוף - נוף התרבות של יפו. במסגרת המשימה שהוטלה עליהם, הציעו הסטודנטים הצעות לתכנון בתי הבאר לצרכים ציבוריים לטובת הקהילה אשר אם ימומשו, עשויים להעמיק את הקשר בין תושבי השכונות לנופם ולסביבתם.
ביפו שנודעה לתהילה בזכות פרדסיה, לא נותר ולו פרדס אחד! הפרדסים, פארה של העיר, נעלמו מן הנוף. את התהליך הזה אין כנראה דרך להשיב. עם זאת, אסור לתל-אביב להעלים מנוף עברה את העולם התרבותי רב בקסם והמשמעות הצומח מן הפרדס על שלל משמעויותיו. בתי הבאר הרבים שעוד נותרו ביפו הם חוליית החיבור בין העבר שנעלם ובין העתיד שטרם תוכנן. אנו משוכנעים כי מקץ שנים של ניכור והתעלמות, ראוי כי תכיר תל-אביב בערכם הרב של בתי הבאר אשר מבלי להפחית בחשיבות המודרניזם, הם מבטאים את נשמת העיר לא פחות מן הסגנון הבינלאומי, 'חגורת השדרות' או מגדלי עזריאלי.
הצייר נחום גוטמן, הבולט במספרי תולדות תל-אביב, קרא ליצירת הפסיפס המוצגת בכיכר העירייה הישנה שברחוב ביאליק "ארבעת אלפים שנות היסטוריה". כך הביע גוטמן, שעל אהבתו לתל-אביב אין עוררין, את ההכרה כי למקום הזה מורשת ערכית ותרבותית עמוקה ששורשיה נטועים ביפו ובפרדסיה. ואכן נוף הפרדסים, הבארות ובתי הבאר הוא ממאפייני יצירתו של גוטמן.
איתור בתי הבאר, תיעודם ושימורם, הסבתם לצרכי ציבור תוך מתן ביטוי ראוי לערכם בנוף ובמורשת המקומית, הוא צעד חיוני להבניית התודעה המקומית, לרבדים שהם עמוקה יותר ממאה שנותיה של תל-אביב. התגייסות מתכנני העיר ומעצבי נופה לפעולה זו, יניבו ליפו - תל אביב ותושביה ערכים תרבותיים ונופיים מרעננים ושופעי השראה, כמים צוננים ביום חמסין.
מאמרים:
