מקור המונח "בייארה"
"...בשבעת החודשים השחונים של השנה הושקו רוב פרדסי א"י [...] במי באר. על-כן נקרא הפרדס בערבית "בייארה", על שום הבאר, "ביר" בערבית, שנמצאה בתקופה זו בכל פרדס. [...] והשם הזה קנה לו זכות אזרח בכל השפות המתהלכות פה, וגם העברים יאמרו כן לפרדסי הארץ."
(אהרון ליב פעלמאן- מראשוני הפרדסנים היהודים ביפו ,מעין גנים, תרנ"א, 7)
מקור המים נותן חיים לפרדס, נותן לו את שמו, והופך לימים גם למונח האדריכלי.
ה"בייארה" הוא טיפוס מבנה חקלאי שהתפתח במאה ה-19 בארץ ישראל. מדובר במכלול המבנים שהתפתחו בסמוך לפרדס, במטרה לתת מענה לצרכי המשק השונים.
עם היציאה מחומות יפו עברו רבים מבעלי הפרדסים להתגורר בשטחי הפרדס. בסמוך ולעיתים על- גבי הברכות והבארות, נבנו בתי הבאר- ה'וילות' אשר היו בחלקם בבעלות תושבי יפו שהיו בעלי הגנים, בחלקם בבעלות הכנסיות וקונסולים זרים וחלקם אף בבעלות יהודית. ארמונות אלו שימשו תחילה כבתי קיט למפלט מצפיפות העיר העתיקה. עם התפתחות הטכנולוגיה, השינויים הפוליטיים, התפתחותה של העיר והשיפור במצב הביטחון, ארמונות אלה הפכו למגורי קבע או למבנים להשכרה ואירוח.
לביארות היה תפקיד מרכזי בהתפתחות מערכת הדרכים סביב יפו שכן השבילים שהובילו אליהן מן הדרכים הראשיות הפכו לדרכים משניות המקשרות בין נקודות היישוב שמחוץ לחומות.
בדרך כלל היו המתחמים מוקפים חומה, דבר שעורר את פנטזיית הגן הנעול, האשליה הקסומה של מה שנמצא מאחורי השער, שתוארה הן בציורים והן בכתובים של התקופה. המתחמים מוקפי החומה, הטובלים בירק ועצי פרדס היוו חלק ניכר מהנוף ההולך ונעלם עם התפשטותו של השטח הבנוי סביב העיר העתיקה של יפו.
טיפולוגיות של בתי הבאר
הבייארה, בית הפרדסן והארמון, הוא תוצר של תהליך חברתי-כלכלי שמקורו בבאר שנחפרה בשטח חקלאי על מנת להשקות את הפרדס. שלבי ההתפתחות החקלאית והטכנולוגית המואצת הביאה להתפתחותם של אתרים אלה עד כי קשה כיום לאתר אתרים בשלבי בנייה והתפתחות ראשוניים.
בית באר הראשוני
באר המים היא הגורם הראשון שנבנה בשטחים החקלאיים במישור החוף. בסמוך לבאר נבנתה מערכת ההשקייה הכוללת בריכה ותעלות השקייה פתוחות. בהמשך נוספו סביב הבאר מבני שירות ששימשו לאחסון כלי עבודה ומחסן לבהמות העבודה, כאשר אין עדיין עדות למגורי אדם. למבנים היו תפקידים מישקיים שהלכו והתפתחו עם הזמן.
בייארה מוקפת חומה
עם הוספת יחידת המגורים בפרדס, מקבל המכלול התייחסות שונה מבחינה חברתית-כלכלית-ביטחונית. כתוצאה מכך, נבנית חומה שמקיפה את מכלול הבייארה. החומה מתאפיינת בגורמים בטחוניים וכלכליים- שמירה על הדיירים ועל רכושם, ובגורם חברתי- שמירה על אורח החיים הצנוע והמסתגר האופייני לפלחים. בסופו של דבר, יוצרות החומות מכלולים מבודדים בנוף החקלאי של יפו.
יחידת המגורים בבייארה הופיע תחילה כמספר מבנים וחדרים מצומצם במכלול חד-קומתי, וחלוקת חללים פשוטה ובסיסית ביותר. הבנייה היתה באבן כורכר מקומית באופן פשוט וצנוע, לעיתים אף ללא טיוח. קירוי החדרים היה חלקי, עם עדיפות לחדרי המגורים. חדרי המשק היו מקורים קורות עץ ועליהן שכבות בוץ.
החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19, עם התפתחות ענף הפרדסנות ביפו והצפיפות הגוברת ביפו. למבנה המגורים בביארה מתווספת קומה שנייה, ונוצרת הפרדה פיזית בין הפלחים לבין הבהמות. בתקופה זו החל להסתמן ניצול של הבייארה כבית קיץ ונופש, כחלק מפרבור העיר יפו. התוספת לא משפיעה על גודל המתחם, שנותר כפרי באופיו.
הארמון / הח'אן
עם היווצרות פערים באוכלוסיה, מתחזק מעמדם של ה"אפנדים"- עשירי יפו המחזיקים שטחים רבים ביפו וסביבתה. ליד הבייארה הפשוטה נוספת וילה מפוארת, וילות אלה הופכות בהדרגה מבתי קיט ששימשו כמפלט מצפיפות העיר לבתי קבע של עשירי יפו. הוילה בעלת שתי קומות. קומה תחתונה שמשמשת כקומת שירות– מכילה את פונקציות המשק הכוללות באר, אורווה, מחסנים ומגורי אריסים (קומה זו שימשה לעיתים גם כקומת מסחר או הארחה), וקומה עליונה ששימשה כקומת מגורים לבעלי הבית. המעבר מקומת החצר אל אגפי המגורים בקומה העליונה התאפשר באמצעות מדרגות אבן חיצוניות.
טיפוס הבניה הנפוץ של וילות אלה באותה תקופה הוא בית החלל המרכזי–בלוק מלבני שעטוי לרוב גג רעפים גבוה בן ארבע שיפועים. אבן הכורכר המסורתית נותרה כחומר בניה בסיסי אולם לרוב וילות אלה טויחו ונצבעו. בקירוי הבתים נעשה שימוש ברעפי חרס מיובאים, בעץ ובזכוכית, והחל שימוש בעיטורים האופייניים לבתי אמידים כגון: מרצפות מעוטרות, מעקות ברזל מעוטרים, וסבכות עץ בחלונות.
מקורות:
ד"ר אבי ששון, תיק תיעוד ושימור, פרק ב-"הפרדסנות והבייארות באזור יפו ובית הבילויים", המכללה האקדמית אשקלון14-19
הבאר והאנטיליה
המרכיב הבסיסי והראשוני לשאיבת מים לצרכי השקיה. הבאר נחפרה בחלקו העליון של הפרדס כדי לאפשר זרימת מים רציפה מבריכת האגירה אל העצים באמצעות כח הגרביטציה בלבד. קוטרה של הבאר נקבע כך שתהיה גדול מספיק לשם התקנת האנטיליה - מערכת שאיבת המים. חפירת הבאר נעשתה בשיטת "תנקיס" ("הפחתה" בערבית), כלומר הבאר נבנתה מלמעלה כלפי מטה ועד לעומק בו נבעו המים. עם חפירת הבאר הותקן שלד עץ לתמיכת מיבנה האבנים של הבאר שנקרא "חאנזירה", כנראה בשל צורתו העגולה. המים הועלו מתחתית הבאר אל הבריכה באמצעות מתקן האנטיליה.
האנטילה ("נוריה" בערבית), מתקן שאיבת המים המסורתי, הייתה עשויה שני גלגלי עץ גדולים, אופקי ואנכי. בהמת עבודה (גמל או פרד) סובבה את גלגל העץ האופקי, וזה בעזרת מערכת גלגלי שיניים סובב את את גלגל העץ האנכי של האנטיליה. לגלגל העץ האנכי חוברה שרשרת של כלי קיבול שהעלו את המים מן הבאר אל הבריכה. שרשרת זו הורכבה תחילה מדליי חרס, ובתקופה מאוחרת יותר מתיבות עץ שדופנו בפח בחלקן הפנימי. החל מסוף המאה ה-19 חוזקה מערכת האנטיליה המסורתית במוטות וגלגלי ברזל הן במערכת התמסורת והן במכלי הקיבול וחובר אליה מנוע שריפה פנימית. מערכת האנטיליה היתה בשימוש עד לתחילת השימוש במשאבות ממונעות.
בריכת מים
הבריכה, כמו הבאר, נבנתה בחלקו העליון של הפרדס, צמודה בדרך כלל לבאר המים. נפח הבריכה תלוי בטכנולוגיית השאיבה והספיקה. הבריכה נבנתה מאבנים וטויחה למניעת חילחול. תפקידה של הבריכה היה רב גוני : ליצור זרימת מים אחידה, לאגור מים להשקיות עתידיות, וכן לחמם מעט את המים הצוננים שהועלו מן הבאר. ישנם מקרים בהם ניתן להבחין בהגבהת קירות הבריכה בעקבות החלפת האנטיליה במשאבה ממוכנת (החל מסוף המאה ה-19).
תעלות ההשקיה
המים שנאגרו בבריכה הועברו אל שטחי הפרדס באמצעות תעלות ההשקיה שנחפרו לאורכו ולרוחבו של הפרדס. תעלות אלה נחפרו ידנית וסוידו בסיד לשם אטימתן. סביב העצים נחפרו גומות ואליהן הוזרמו המים מן התעלות על ידי יצירת פתח בדופנן.
סביל/ רהט מים
בבייארות מסוימות, הותקן מתקן מים בחלקה החיצוני של החומה. הסביל מחובר למערכת המים של המתחם, ונועד לשרת את עוברי האורח.
"סביל" בערבית פירושו "דרך" (בדומה למלה העברית "שביל"). בתרבות המוסלמית הארץ-ישראלית, בה מיי שתייה אינם זמינים בכל מקום, היה נהוג שאדם שנעשה לו נס, היה מודה לאל ו"הולך בדרכו". הודיה זו נעשתה על ידי בניית ברזייה לרשות הציבור.
לפי השערה אחרת מקור המילה במילה הערבית פי סביל אללה (מעשה בשביל האל), כלומר אדם המסייע במים לעוברי אורח, מתנהג כראוי. על פי השערה זו מובן הביטוי הערבי "אבן סביל" לאדם הנע בדרכים.
מבני משק ואורוות
נבנו תחילה בצמוד לבית הבאר. כשגדלו הצרכים נוספים חדרים נוספים אם בצמוד או בנפרד מהמבנה המרכזי. הבהמות שוכנו באורוות המאופיינות באבוסים, שקתות וטבעות לקשירת בעלי החיים.
בית המגורים
רוב בעלי הפרדסים הערביים בנו את בתיהם בתחום פרדסיהם על אף ריחוקם מן העיר. ביתו של הפרדסן עמד בדרך כלל בקצה הפרדס כשהוא מוקף בחצר. באותה חצר או בקרבתה שכן ה"באיארג'י"- מנהל הפרדס עם בני משפחתו והיה אמון על ניהול עבודת הפרדס.
החומה
כנהוג בכל התישבות או חווה מבודדת כל המרכיבים של מכלול הבייארה הוקפו בדרך כלל בחומת אבן גבוהה, החומה הייתה בעלת שער ראשי לדרך הראשית ושער משני לפרדס. תפקיד החומה הוא הקניית בטחון לרכוש ולדיירי הבית. בנוסף, החומה משמשת כצורך ממנהגי הצניעות והסתגרות שאפיינו את התקופה. ככל שגברה תחושת הביטחון שמעניק השלטון הולכת החומה ומונמכת עד לביטולה הכליל.
מקורות:
קרלינסקי נחום, פריחת ההדר:יזמות פרטית בישוב 1939-1890, האונ העיברית ירושלים, תשס"א, 113-121.
ד"ר אבי ששון, תיק תיעוד ושימור, פרק ב-"הפרדסנות והבייארות באזור יפו ובית הבילויים", המכללה האקדמית אשקלון20-22,
בתי הבאר באמנות הישראלית
בתי הבאר באמנות
תיאורים של בתי באר באמנות מופיעים לראשונה בתחילת המאה ה-20, כאשר הם מהווים נושא מרכזי ביצירותיהם של אמני הסגנון הארצישראלי, כחלק מניסיונם ליצור שייכות למקום ולהתנתק מהשקפות גלותיות.
מייסד בצלאל, בוריס שץ, דגל בגישה האוריינטליסטית וטען שהאמנות צריכה להתייחס רק למסורת היהודית. הסגנון ה"בצלאלי" נשא אופי יהודי תנ"כי-מסורתי, תיאר את חיי הגולה, כשההתייחסות למזרח היא רק בהקשר התנ"כי. בוגרים וסטודנטים לאמנות מבצלאל, ובראשם ראובן רובין, נחום גוטמן, ציונה תג'ר, ישראל פלדי, חיים נבון ועוד, מרדו בסגנון הבצלאלי, מתוך אידיאולוגיה חילונית והסתייגות מהגלותיות הדתית. כך נוסד זרם חדש באמנות, הוא הזרם הארצישראלי, אשר דגל בגישה החלוצית והרבה בתיאורים של הנוף המקומי על יושביו ותרבותו.
מקור ההשראה של האמנות הארצישראלית היה האקזוטיקה המזרחית. אמני הזרם פנו להלל את המקומי והמזרח-תיכוני – היהודי הישראלי מתרפק על נופי הארץ והאנשים. הם ראו בערבים קרוביהם של אבותיהם העבריים, ורצו לאמץ לעצמם מראה "אותנטי" ו"אקזוטי".
מוקדי הציור הארצישראלי היו נופי הארץ, אדם ואדמה (הגשמת האידיאל החלוצי), והערבי כמודל ל"עבריות". לדברי נחום גוטמן "בעגלונים הערביים...ראיתי קו ישיר של התבטאות, של מראה עיניים אל גיבורי התנ"ך שלנו...אהבתי את הערבים יותר מאשר את הטיפוסים של שלום עליכם."
מאפייני הסגנון הארצישראלי בשנות ה-20 הם שימוש בצבע שמן נקי, צבעים עזים, אור רב וקו מתאר מודגש. מקורות ההשפעה שלו הם פרימיטיביזם, אקספרסיוניזם, אמנות נאיבית, קוביזם ופוביזם. הקשר לאדמה יצר מאפיינים פרימיטיביים שביטאו את הראשוניות של הנוף – ריבוי נקודות מבט, צורות שלמות ונאיביות, קונטראסטים עזים ודיוקנאות שנראים כמסכות. ראובן רובין ונחום גוטמן הושפעו במיוחד מהאמן הצרפתי אנרי רוסו ((Henri Rousseau , שהיה מחלוצי הציור הנאיבי.
ראובן רובין, שהיה איש עירוני ומתושביה הראשונים של תל אביב, הוקסם מעולמם של החקלאים הערבים. בציורו "נמל יפו" משנת 1922, מתאר רובין את התושבים המקומיים – המראה השחום והשיער השחור כאידיאל יופי ומושא הערצה. גופם חסון וכוחם במותניהם. תיאור הדמויות נושא מאפיינים פרימיטיביים – ריבוי נקודות מבט ושימוש בצורות פשוטות נטולות נפח. ישנה הרמוניה בין מזרח ומערב והפרדס הוא חלק מהנוף המקומי ומקבל התייחסות מיוחדת.
בציורו "פרדסים ליד יפו", 1928, מתואר מבט על הפרדס, בית הבאר והבריכה. ישנו שימוש באור וצבעים עזים וניסיון לייצר רושם של חלום פיוטי של החיים בארץ ישראל. בציור "הבאר הישנה" משנת 1929-31 מתואר בפירוט מנגנון שאיבת המים והגלגל המסובב ע"י גמל, וברקע הפרדס הצבעוני. בנוסף ניתן להבחין באבן הכורכר – אבן הבניה המקומית, פועלים ישובים בצל ובפועל רוכב על חמור.
הפרדס הערבי הוא חלק בלתי נפרד מחוויית גילוי המזרח ביצירתו של נחום גוטמן, והוא הרבה בציורים המתארים את יפו העתיקה מוקפת פרדסים. הפרדס ביצירתו של גוטמן ייצג את סוד הגן הנעול והאסור בעולם "הנאלח והנפלא" של המזרח .
נחום גוטמן, "פרדסים ביפו", 1926: הצמחייה העבותה סוגרת כחומה גן נעול שאוצר בתוכו סודות. בתוך הגן ממוקמים הבתים, הבריכות והבארות. פנטזיה אוריינטליסטית רומנטית. ישנו ניגוד עז בין האור והצבעים של החול והשמיים לעומת הירוק העמוק של הפרדס העבות. הפרדס משמש אנטיתזה לצורת החיים בעיר החדשה (תל אביב).
נחום גוטמן, "בית בפרדס", 1927: תיאור בית הבאר העשוי כורכר ומטויח בטיח ורוד אופייני. בספרו "עיר קטנה ואנשים בה מעט" מתאר גוטמן את הכניסה לפרדס: "הפרדס הזה, שהיה גדור גדר גבוהה, עמד מול השכונה החדשה שלנו שהלכה ונבנתה. מאחורי הגדר השתרעו פרדסים רחבי ידיים ודקלים זקופים וגבוהים, שפרשו צמרותיהם על רקע השמיים כזנבות של טווסים... השער הגדול והאדום היה נעול תמיד וסגר בפנינו על העולם הירוק, שגבל עם גבעות החול של תל אביב".
ומהרגע שנפרצת הדרך אל תוך הפרדס נגלה סודו של הגן הנעול והפרדס מקבל מימד אירוטי. בציורים "נשים ליד הברז בפרדס" ו"נשים בבריכה בפרדס" משנות ה-20, מתאר גוטמן נשים רוחצות בבריכה כסטריאוטיפ של אלות פריון. הנשים עבות איברים, אגן הירכיים שלהן רחב ושדיהן שופעים. מחוץ לפרדס הן מתוארות מכוסות מכף רגל ועד ראש ובחצותן את חומת הפרדס הן עוברות מטמורפוזה. הבריכה היא לב לבו של הפרדס והיא התגשמות הסוד שלו.
על הבאר כותב גוטמן: "... לא פעם נזדמן לי לרדת בסולם הברזל לתוך עומק הבאר. היה זה מסע לתוך בטן האדמה, לתוך ריח של רטיבות ואפילה לאחר שירדתי לסופה, הלבשתי את החגורה על הגלגל ועליתי בדרכי חזרה.... הרגשתי שאני חוזר אל האור, אל הברור והידוע."
איורים של גוטמן בספרו "עיר קטנה ואנשים בה מעט" מציגים את הפרדס המוקף חומה וכן את העיר החדשה שקמה לה מעבר לחומות (תוך התעלמות מההתיישבות העירונית בשכונת מנשייה). על המעבר מן העולם המקומי והמסורתי של הפרדסים אל העירוניות החדשה של תל אביב רומז גוטמן בשורות הבאות: "אזנו של העיוור למדה להבדיל בין הקולות והעמידה אותם על שניים: קולות שמגיעים מן הפרדס ועובדיו וקולות שבבית ובחצר. הוא ויתר על הפרדס, על קול משאבת המים... על קול שרשרת הברזל הקשורה לרגלי חמור לוחך העשב שגדל ליד שפך הבריכה...אזנו הצטמצמה למשפחת קולות אחרים: קול עמום ומתכתי של טס נחושת גדול אשר בשעת הרמתו שוקעת תחתיתו הרפויה במקצת ומשמיעה מעין המהום של תוף."
בתי הבאר של יפו / אדריכל אמנון בר אור
שתי מילים הקשורות למים יש בתרבות המקומית ובשפה העברית. הן דומות זו לזו בצליל ובהקשר, אך שונות זו מזו באופן מהותי ויסודי: בור המים ובאר המים.
בור נועד לאגירת מים המתנקזים מנגר עילי או מגשם היורד ישירות. באר לעומת זאת היא חפירה עד לרובד הקרקע הספוג במי תהום. הבור, האופייני לירושלים ולאזור ההר, מתמלא בחסדי שמים. מי הבאר, האופיינית ליפו ולאזור החוף, נשאבים בזכות המאמץ, הנחישות והרצון של בני האדם.
ניתן לראות בבור ובבאר את הביטוי המתומצת של תרבות אנושית שלמה, של אורח חיים וצורת מחשבה, של עיר והמונה. הבארות משקפות את אופייה של יפו, יפו הייתה למה שהיא בשל בארותיה.
יפו ששימשה כמקום ישוב כבר באלף השני לפני הספירה, נבנתה על גבעת כורכר מול הים התיכון. בעבר הגיאולוגי היה ככל הנראה מפרץ זה מוצאו של נחל איילון אל הים. בשל סיבות שונות נסכר אפיק איילון והנחל סטה צפונה עד למפגשו עם נהר הירקון. במרחב מתקיים אקויפר חוף גבוה ששימש יסוד לכלכלת המטעים המפורסמת של יפו, זו שפרסמה את העיר ברחבי העולם והייתה מקור השראה ליוצרים מכל תחומי האמנות.
במקום הגבוה שבכל פרדס, הייתה באר שהיא יסודו של הפרדס, זכות קיומו ומקור חייו. בימים קדומים נשאבו המים באמצעות הדלייה ישירה, בהמשך באמצעות מערכת אנטיליה בעלת לולאת שרשראות שביניהן הורכבו תיבות עץ. המערכת סובבה באמצעות גלגלי תמסורת על ידי בעל חיים, התיבות העלו מים שהוזרמו לבריכת אגירה וממנה זרמו המים אל עצי הפרדס באמצעות מערכת תעלות. לקראת סוף המאה הי"ט הופיעו משאבות מכאניות שהופעלו באמצעות מנועי שריפה וכך התאפשרה העמקת הבאר ושיפור דרמטי בהיקף הפעילות החקלאית.
השינויים הטכנולוגיים הללו התחוללו על פני תקופה של מאות שנים ואין ספור תהפוכות פוליטיות וחברתיות, אך נותר מוקד אחד יציב - אותן בארות שיצרו חיבור אנכי בין המים האצורים בבטן האדמה ובין הבוסתן המלבלב על פניה. מתוך כך מובן כיצד הייתה המילה 'ביארה' בעגה היפואית שם המבטא באר, בריכה ופרדס גם יחד.
סביב הבאר הוקם מבנה חקלאי קטן שהיה לרוב המבנה היחיד בפרדס. מבנה זה כלל את מערכת האנטיליה ולעיתים גם צרכי שירות ואחסנה של הפרדס. ככל שגדלה הפעילות האנושית ביפו גברה בה הצפיפות ועמה הדוחק והזוהמה. רבים מאמידי העיר בחרו לצאת מן העיר ולמקם את משכנם בלב הפרדסים שברשותם. כך הייתה הבאר למתחם למגורים, לרוב של אוכלוסיה אמידה עם אדריכלות המבטאת את התקופה וסגנונותיה. במקומות מסויימים התרחבו המגורים ויצרו מרקמים בנויים שהשפיעו באופן מיידי על התפתחות דרכי התחבורה והמסחר.
באותה עת הורחבה גם העיר ירושלים מחוץ לחומות ובכל אחת משכונותיה נחפר בור מים. הבור הירושלמי היה מתקן שנועד לשרת את שכונת המגורים לאחר שזו כבר קמה. הבאר היפואית לעומת זאת הייתה חקלאי שהפך למגנט ששאב אליו את בני האדם, סביבה נוצרו השכונות וכלל הפעילות האנושית מסביב ליפו.
בראשית המאה העשרים הוקם מצפון ליפו פרוור תל-אביב. מטבע הדברים, כמעט ולא התקיימה בתל-אביב פעילות חקלאית. רוב אנשי תל-אביב ניהלו אורח חיים עירוני, המים זרמו בצנרת הנסתרת מן העין. בה בעת, הלך הניכור בין יפו ובין תל-אביב והתעצם וכך נוצרה אדישות כלפי כל הערכים שייצגו את יפו העירונית והכפרית. מתוך כל הגורמים הללו לא הפכו הבארות לסמל מסמליה התרבותיים של תל-אביב.
המתח הפוליטי בין יפו ותל-אביב הלך והתחדד. בשנת 1948, בעטיה של המלחמה, עזבו את יפו למעלה משבעים אלף ערבים, מותירים אחריהם עיר רפאים עגמומית, מרוקנת מערכיה האנושיים, נטושה ועלובה. האנשים נעלמו, הבתים ניטשו ואוכלסו מחדש על ידי עולים חדשים. יפו סופחה לעיר שצמחה ממנה ופיתוחה היה לחלק ממערך התכנון של תל-אביב. הרחובות שינו את שמותיהם ותכנם, הפרדסים נעקרו ופינו מקומם לשיכונים חדשים שהתעלמו כליל מן הפרדס שקדם להם.
רבים מבתי הבאר נותרו כאיבר תלוש בנוף. מתכנני העיר לא ראו כל ערך תרבותי, אדריכלי או חברתי בבתי הבאר והתייחסו אליהם כפרט סתמי שממנו ניתן להתעלם ולרוב אף להרוס כליל. עבור העולים החדשים, תושבי המקום, לא היה למבנה כל משמעות כיוון שלא הכירו את עברו.
בסקר מוקדם שנערך ע"י אדר' נאור מימר וכן בעזרת מחקרו של ד"ר אבי חסון, הועלה הנושא למודעות של מספר מצומצם של מתעניינים.
נודה על האמת כי מלכתחילה לא עורר בנו הנושא כל סקרנות או עניין ( באדריכל סרג'יו לרמן ובי – שנינו מלמדים סטודנטים לאדריכלות שנה ג' בסטודיו בנושאי השימור באוניברסיטת ת"א). למרות זאת, הטלנו את המשימה על הסטודנטים בתכנית לשימור באוניברסיטת תל-אביב וכן בסטודיו לשימור בבית הספר לאדריכלות. על פי מפות ישנות, סיורי שטח מדוקדקים, איתור עדויות בכתב ובעל פה, בדיקת יצירות אמנות וצילומים נושנים, תרו הסטודנטים אחר פרק עלום זה בתולדות יפו. אף אנו נשאבנו אל תוך הבארות ואט אט הלכה התמונה והתבררה, בתי הבאר הן מאבני הדרך של התרבות המקומית.
בתי הבאר שסביב יפו היו היתדות שביניהן נמתחה העיר. בתי הבאר אינן עוד פריט בנוף, הם הגורם שיצר את הנוף - נוף התרבות של יפו. במסגרת המשימה שהוטלה עליהם, הציעו הסטודנטים הצעות לתכנון בתי הבאר לצרכים ציבוריים לטובת הקהילה אשר אם ימומשו, עשויים להעמיק את הקשר בין תושבי השכונות לנופם ולסביבתם.
ביפו שנודעה לתהילה בזכות פרדסיה, לא נותר ולו פרדס אחד! הפרדסים, פארה של העיר, נעלמו מן הנוף. את התהליך הזה אין כנראה דרך להשיב. עם זאת, אסור לתל-אביב להעלים מנוף עברה את העולם התרבותי רב בקסם והמשמעות הצומח מן הפרדס על שלל משמעויותיו. בתי הבאר הרבים שעוד נותרו ביפו הם חוליית החיבור בין העבר שנעלם ובין העתיד שטרם תוכנן. אנו משוכנעים כי מקץ שנים של ניכור והתעלמות, ראוי כי תכיר תל-אביב בערכם הרב של בתי הבאר אשר מבלי להפחית בחשיבות המודרניזם, הם מבטאים את נשמת העיר לא פחות מן הסגנון הבינלאומי, 'חגורת השדרות' או מגדלי עזריאלי.
הצייר נחום גוטמן, הבולט במספרי תולדות תל-אביב, קרא ליצירת הפסיפס המוצגת בכיכר העירייה הישנה שברחוב ביאליק "ארבעת אלפים שנות היסטוריה". כך הביע גוטמן, שעל אהבתו לתל-אביב אין עוררין, את ההכרה כי למקום הזה מורשת ערכית ותרבותית עמוקה ששורשיה נטועים ביפו ובפרדסיה. ואכן נוף הפרדסים, הבארות ובתי הבאר הוא ממאפייני יצירתו של גוטמן.
איתור בתי הבאר, תיעודם ושימורם, הסבתם לצרכי ציבור תוך מתן ביטוי ראוי לערכם בנוף ובמורשת המקומית, הוא צעד חיוני להבניית התודעה המקומית, לרבדים שהם עמוקה יותר ממאה שנותיה של תל-אביב. התגייסות מתכנני העיר ומעצבי נופה לפעולה זו, יניבו ליפו - תל אביב ותושביה ערכים תרבותיים ונופיים מרעננים ושופעי השראה, כמים צוננים ביום חמסין.
בתי הבאר:
